האם עלינו לשקול מחדש את הפוטנציאל של ארטילריה ימית עבור לוחמי שטח?

בתחילת שנות ה-2000 החל חיל הים האמריקני לתכנן סוג חדש של משחתות כבדות, תוכנית DD-21, שהוגדרו כ"משחתות מתקפות קרקע" המבוססות על מערכת ארטילריה ימית חדשה. התוכנית תוליד אתשיעור זומוולט, ספינה באורך 190 מטר עם תזוזה של כמעט 16.000 טון, עם התגנבות רבה וקו נמוך במיוחד על המים כדי להפחית את פגיעותה לטילים נגד ספינות.

בנוסף ל-20 מערכות השיגור האנכיות Mk47 של 4 ממגורות שכל אחת מהן מארחת 4 טילי נ"מ ESSM לטווח קצר ובינוני או טיל שיוט טומאהוק, החימוש העיקרי של הספינה התבסס על 2 תותחי 155 מ"מ חדשים המכונים Advanced Gun System, מערכת ארטילריה. צפוי לירות בסביבות עשרה פגזים בדקה, ועם טווח של כמעט 150 ק"מ עם הפגז החדש Long Range Land Attack Projectile Guided, או LRAP.

עם זאת, וכפי שהיה קורה לעתים קרובות עבור תוכניות אמריקאיות גדולות רבות לאחר המלחמה הקרה, שיעור Zumwalt ומערכת AGS נכשלו, הראשון כשעלויות הפיתוח שלו התפוצצו עד כדי כך שצי 32 המשחתות הצטמצם ל-3 ספינות בעלות של 21 מיליארד דולר, מחיר שתי נושאות מטוסים מסוג נימיץ, וכן על ידי נטישת השנייה, כבר רכוב על ה-Zumwalt, בעוד המחיר של כל פגז LRAP עלה על חצי מיליון דולר, רחוק מאוד מהיעדים שאותם היעד בתחילה של הצי האמריקני.

1950: טילים מתחילים להחליף את הארטילריה הימית

מלבד יוזמה כושלת זו, איבדה הארטילריה הימית, מסוף שנות ה-50, את תפקידה המרכזי בחימוש של יחידות לוחמות שטח, פריגטות, משחתות וסיירות.

כך, שם הסיירת קולבר, חמושה ב-1957 והספינה האחרונה מסוג זה שתוכננה באירופה, נשאה בשיגורה 8 צריחים כפולים 127 מ"מ ו-10 תותחי נ"מ 57 מ"מ דו-צינוריים, לאחר שהמשחתות יחלו אותה, בצרפת. כמו בכל מקום בעולם, העדיפו את השימוש בטילים, בין אם נגד מטוסים, נגד ספינות או נגד צוללות, לרעת ארטילריה ימית שהצטמצמה לרוב לגובה אחד או שניים. 127 מ"מ.

התופעה הלכה וגברה במהלך עשרות השנים, וכיום, כוח האש של ספינה מצטמצם לרוב ליכולת נשיאת הטילים שלה בלבד, במיוחד מאז הגעתם של מערכות שיגור אנכיות וטילים חדשים המרחיבים את יכולות הספינות הללו, הן באזורים מסורתיים כמו למשל. לוחמה נגד מטוסים, נגד ספינות וצוללות, וכן בלוחמות חדשות כמו יירוט אנטי בליסטי ופגיעה יבשתית בעזרת טילים שיוטים או בליסטיים בשנים הבאות.

למעשה, כיום, אפילו הספינות המרשימות והחמושות ביותר, כמו סוג 055 הסינית, Sejong le grand הדרום קוריאנית או ארלי ברק טיסה III האמריקאית, משתמשות רק ב-127 או 130 מ"מ בודדות, כמו גם בקליבר קטן. חלקים המיועדים להגנה עצמית לטווח קצר.

ולמעט מדינות מסוימות כמו איטליה, דינמיות במיוחד בתחום של פגזים עם טווח נוסף מודרך כמו לאונרדו וולקנו, ארטילריה ימית הפכה לחימוש משני המשמש בעיקרו להדרגתי כוח ואולי לתמיכה טקטית במצבים בעוצמה נמוכה או בינונית.

ההתקדמות האחרונה בארטילריה יבשתית

באופן פרדוקסלי, במקביל, נעשתה התקדמות משמעותית בתחום הארטילריה היבשתית, עם תותחים חדשים ופגזים חדשים המסוגלים לא רק לפגוע במטרות רחוקות פי שניים ככל יכולתם, בקליבר שווה, בתחילת שנות ה-2, אלא גם ברמת דיוק קרובה לזה שמשיגים טילים, בעלויות נמוכות במידה ניכרת.

שאר מאמר זה מיועד למנויים בלבד

לס מנויים קלאסיים לספק גישה ל
כל המאמרים ללא פרסום, החל מ-€1,99.

הרשמה לניוזלטר